ענין ראש השנה ויום הכיפורים כמו שאמרנו לך לפני זה, כי המועדים הג' נגד שלש בחינות שיש לעולם בכללו כמו שהתבאר. הבחינה האחת מצד שיש לעולם התחלה מאת ה' וזהו חג המצות, וכנגד בחינה שנית מצד שהעולם הוא שב וחוזר אליו ואינו מקויים רק בו יתברך, וחג השבועות בחינה שלישית מה שיש בעולם השלימות יש לו דביקות בו יתברך, וכמו שהתבאר למעלה.

אמנם ראש השנה ויום הכיפורים הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם שיש לעולם מעלה יתירה מאוד מאוד שאינה בכלל העניינים הראשונים שהוא יתברך מלך ואדון העולם והכל תחת רשותו, ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר, וראש השנה הוא יום הדין, כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות הוא הממשלה על העולם וממשלתו הוא מדת דינו, כי אין הוא יתברך צריך לדון בעדים ובראיה אבל הוא עד ודיין, ולפיכך במלכותו היא מדת משפטו, והוא בחודש השביעי כי מלכותו שהוא מלך העולם מצד הקדושה שיש לעולם, ומפני כך מולך עליהם המלך הקדוש.

ועוד כבר ביארנו למעלה אצל קריעת ים סוף באמרם (מכילתא פרשת בשלח) מי שהמליכני תחילה על הים הוא יהיה מלך, ושם מבואר כי הקדושה היא המלכות עיין שם (גבורות ה' פרק מ), והקדושה היא תמיד בשביעי כמו שנתבאר למעלה אצל 'ולכהן מדין שבע בנות', ולפיכך נבחר חודש השביעי להיות בו מלכותו. וכמו שהוא יתברך מלך העולם שעניינו שהוא מושל עליהם כמו האדון על העבד שהוא מושל עליו, שאף על גב שהוא ממשלה על העבד ואין הדבר חירות לו, מכל מקום יש לעבד בזה מעלה במה שאדון הגדול הוא אדון לו, ולפיכך ראש השנה אף על גב שאין כאן שמחה ואינו בכלל זמני שמחה, מכל מקום היום קדוש, כי מלכות זה הוא למעלת העולם שהשם יתברך הוא מלכו ואין העולם חסר מלכותו, הנה ראש השנה בצד אשר הוא יתברך מושל על העולם.

אבל יום הכיפורים מצד בחינה אחרת, מצד שהעולם הוא אל המלך הוא השם יתברך כמו העבד שהוא לאדון והוא שלו, ובזה הקב"ה מכפר להם החטאים מאחר שהם שלו. ולפיכך ראש השנה יום הדין, כי במה שהוא יתברך מלך מושל על העולם יש כאן שתי בחינות, האחת הוא המשפט עליהם, ומצד בחינה אחרת הוא מוחל וסולח, כי במה שהם עמו והוא מלכם אינם ראויים להיות ברשות אחר ולא יתן להיות מושל עליהם מלך זקן היצר הרע, וכאשר בני אדם חוטאים לפניו והם נכנסים ברשות אחר, הוא היצר הרע שנקרא מלך גדול, כדכתיב בספר קהלת (ט, יד) 'עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ה' וגו', שהענין הזה נאמר על היצר הרע שמושל על גוף, ומצד שהוא יתברך מלך העולם וכל הנמצאים הם שלו תחת רשותו ואינם לאחר, יצאו ביום הכיפורים מרשות המלך היצר הרע שכבר נסתבכו בו כל השנה ונכנסים אל רשות הקב"ה, כי שם מלך ה' צבאות נקרא עליהם. ומזה הטעם עצמו גם כן צוה בתורה ביובל (ויקרא כה, ט) 'והעברת שופר תרועה בכל ארצכם ביום הכיפורים', לקרוא חפשי לעבדים שהם נרצעים ואיש אל משפחתו תשובו, מפני כי שם מלך ה' צבאות יש עליהם ואין ראוי למשול עליהם אחר אותו שנמכר לו. וכן החוטא נמכר ביד היצר הרע על ידי חטאיו עד שהוא ברשות אחר וביום הכיפורים יצא. נמצא כי הוא שופט עליהם במה שהוא מלכם וגם מוציא אותם מרשות אחרת במה שהוא מלכם, אבל תחילה הוא שופט עליהם, כי זה יותר ראשון במה שהוא מלך להיות שופט, אבל בחינה זאת שהוא מוציא אותם מרשות אחר הוא אחר כך, כי זה הוא מצד שהוא מלך יחיד שאין אתו עוד, ובשביל שהוא מלך יחיד אין הנמצאים ברשות אחר. ולפיכך ראש השנה הוא למלכות סתם שהוא מלך, ויום הכיפורים בשביל שהוא מלך יחיד בעולמו, ולכך קודם שופט עליהם ואחר כך הוא מכפר ומוציא אותם מרשות אחר, כי בחינה זאת שהוא יתברך מלך הוא קודם, ואשר הוא מלך יחיד הוא מדריגה יותר עליונה היא אחר כך, והוא ביום העשירי. ולעולם תמצא העשירי מיוחד לקבל הקדושה, שהרי העשירי קודם בכל מקום, כי עד העשירי הוא מנין אב"ג עד עשרה ומן עשר ואילך יש מנין אחר מספר עשרות, ומפני שהוא מדריגה אחרת לכך יתחדש שם מדריגה אחרת, וביום הכיפורים יתחדש ענין אחר, כי עד יום הכיפורים היו ברשות אחר ומעתה חוזרים לרשות הקב"ה, ולפיכך הוא ביום העשירי כי אז יתחדש מדריגה אחרת. וכן היובל במה שהוא דבר חדש לשוב לאחוזה ולמקומו הראשון הוא ביום העשירי, מטעם כי העשירי הוא חידוש מעלה אחרת, ודבר זה ידוע למבינים. ולפיכך נקרא יום הכיפורים ראש השנה, בספר יחזקאל (מ, א) 'בראש השנה בעשור לחודש', והוא יום הכיפורים של יובל, כדאיתא במסכת ערכין (יב ע"ב). (גבורות השם מ"ו, וע"ע בפתיחה למחזור ר"ה מחדו"א ר"ה עמ' ק').

הפוסט בין הרגלים לראש השנה ויו״כ הופיע ראשון בסידור מהר״ל

ענין חמשה עינויים ביום הכיפורים

ביום הכיפורים צוה השם יתעלה למעט הגוף ולענות הנפש בחמשה עינויים, ואז אין הנפש מיושבת בגוף, והיא נבדלת לבדה לעצמה מסולקת מן הגופניות והוא כמו מלאך. ומפני כי יש לנפש חמשה שמות: נפש, רוח ונשמה, יחידה, חיה – נמצא שיש חמשה דברים בנפש, ולכך יש לה חמשה שמות לנפש, וכנגד זה חמשה עינויים למעט ולסלק הגופניות. כי הנשמה נקראת 'חיה' מפני שהיא חיה, וכנגד זה עינוי אכילה ושתיה והוא מיעוט החיות הגופני, ובזה אין הנפש מיושבת בגוף כאשר ימעט חיותו הגופני.

ואיסור תשמיש המיטה נגד שם 'יחידה', שהנשמה היא יחידה ועומדת בגוף, ראוי שיהיה אחדות לגוף כמו הנפש שהיא יחידה, ואין אחדות אלא על ידי תשמיש, שנאמר (בראשית ב, כד) 'והיו לבשר אחד'. ואחדות זה כאשר הוא מזדווג ומתחבר אל אשתו אז יש כאן אחדות לגוף, וכאשר יש כאן חיבור ואחדות עם אשתו אז הנפש שהיא יחידה מיושבת אצל הגוף, לכך כאשר ממעט תשמיש המיטה, הוא ממעט אחדות הגופני, ואז אין הנפש מתיישבת בגוף.

ואיסור רחיצה כנגד שם 'נשמה', על שם 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ, כז), שהנשמה היא מאירה כי היא הזיו והניצוץ אשר שופע מן השם יתעלה, וכאשר יש לגוף רחיצה שהיא מעדן הגוף עד שיש לו זיו אז הנשמה מתיישבת אצל הגוף. וכאשר ממעט את הגוף מן הרחיצה שהיא עידון הבשר אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שנקרא 'נשמה' על שם 'נר ה' נשמת אדם'.

ואיסור סיכה נגד שם 'נפש', שהיא נקראת נפש במה שהיא עומדת בעצמה, כי כן יבוא לשון 'נפש' על עצם הדבר. ומפני שהנשמה היא עצם עומדת בעצמה שאינה מקבלת שום דבר פחיתות וטומאה רק היא טהורה, כמו שאמרו חכמים ז"ל (ברכות ס ע"ב) נשמה שנתת בי טהורה, נגד זה הוא איסור סיכה, שהסיכה הוא מסלק הגוף מן הזוהמא ומן הפחיתות עד שהוא טהור ואז הנפש מיושבת אצל הגוף, ואם מענה האדם מן הסיכה אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שהיא נקראת 'נפש'.

ואיסור נעילת הסנדל הוא נגד מה שיש לנפש שם 'רוח', כי נקראת 'רוח' על שם שהנשמה עצם דק רוחני בלתי גשמי, ולכך נקראת בשם 'רוח', נושא ומגביה את האדם עד שהוא נושא את רגליו מן הארץ. וכן תמצא כי ענין הרוח שהוא נושא את אחר, כמו שכתוב (יחזקאל ג, יב), 'ותשאני רוח', 'ורוח ה' ישאך' (מלכים א' יח, יב), כי הרוח במה שהוא רוח מנושא מן הארץ, ולכך הוא נושא. וכאשר יש לגופו נעילת סנדל אז הוא מנושא מן הארץ, ואז מתיישבת הנפש אצל הגוף במה שנקרא 'רוח' על שהוא נבדל ומנושא מן הארץ, אבל כאשר אין לו נעילת סנדל ורגליו נוגפות בארץ ואינן מנושאות מן הארץ, אז אין הנפש מתיישבת בגוף מצד שם 'רוח' על שם שהיא עצם רוחני מנושא מן הארץ. וזה אמרם ז"ל (שבת קנב ע"א) דעל סוס – מלך, דמנעלים ברגליו – בר חורין, דלא הא ולא הא – דחפיר וקביר טב מיניה. ורוצה לומר כי מי שהוא מנושא מן הארץ עד שרוכב על סוס זהו מלך לפי שהוא מנושא לגמרי, ומי שיש לו מנעלים ברגליו שהוא מנושא שאינו הולך לגמרי על הארץ הוא בר חורין, רצה לומר כי לכל הפחות נחשב בר חורין שיש לו התנשאות במה שאין אחר משעבד בו. אבל לא הא ולא הא – דחפיר וקביר טב מיניה. כי בוודאי אשר חפיר וקביר הוא בארץ לגמרי אבל הוא שם בגופו, אבל זה בעוד רוחו בו אשר הרוח מנושא והוא הולך ברגליו על הארץ מתחבר לארץ עד שרגליו נוגפות בארץ – דחפיר וקביר טב מיניה.

אלו הם חמשה עינויים הכתובים בתורה, וכולם הם למעט את הגופניות מן הנשמה עד שהיא קדושה לגמרי מן הגוף כאשר ראוי אל הנשמה. וכן תמצא עוד כל מעשה יום הכיפורים הכל כדי לסלק ולמעט את הגוף, ולכך ביום הזה דוקא הותר לו לבוא לפני ולפנים. וזה, כי מקום קודש הקדשים הוא מקודש לגמרי מן הגשמי, ולכך הוא קודש קדשים ולא היה שם רק הארון אשר שם מונחים הלוחות והתורה השכלית, אשר אין לתורה שהיא שכלית שום ענין אל הגשמי, ואדרבה כאשר הגוף נחלש וכחו כלה ומתמעט אז השכל מתגבר, וזה ראייה כי אין לתורה השכלית חלק בגשמי כלל. (דרשות המהר"ל – דרוש לשבת תשובה.)

הפוסט עינויים ביום כיפור הופיע ראשון בסידור מהר״ל

מנהג כפרות בתרנגול.

איתא בגמ' (ברכות ס' ע"ב) תנא משמיה דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר כל דעביד רחמנא לטב ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה. ע"כ.

דע כי אלו ג' דברים הם נגד ג' חלקי האדם שהם הגוף והנפש והשכל. ואלו ג' דברים הם ג' חלקי האדם, כי החמור הוא דומה לגוף שהוא כולו חומר ועליו רוכב הנפש, והתרנגול דומה אל הנפש שהרי התרנגול יש לו יותר נפש מן שאר בעל חי שיש לו הבחנה וכמו שאמרו נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, אף כי אין דעת אלא לאדם בלבד מ"מ התרנגול קרוב לנפש השכלית מצד הבחינה שיש לו. ועוד יש לך להבין דבר מופלג כי התרנגול שנקרא גבר הוא דומה לנפש האדם כי הנפש הוא הגבר ותרנגול שהוא גבר הוא לגמרי מתיחס אל הנפש. ועוד יש בזה איך התרנגול הוא לגמרי מתיחס אל נפש האדם והוא דבר חכמה מאד ואין לי להאריך, אבל הפירוש הזה ברור כי לא לחנם הנהיגו לשחוט תרנגול בערב יום הכפורים שיהיה תמורת נפש. (נתיבות עולם- נתיב אהבת השם א').

הפוסט כפרות בתרנגול? הופיע ראשון בסידור מהר״ל

במשנה (אבות ד' כ"ד) הוא היה אומר, הילודים למות, והמתים להחיות, והחיים לדון. לידע להודיע ולהודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו. ומבאר רבינו – ואמר והחיים לדון, כלומר מצד שהם חיים השם יתברך דן אותם כי החיים יש להם קירוב אצל השם יברך שהוא אלהים חיים ומפני כך מקבלים מאתו יתברך דין, כי נאמר (תהלים נ' ג') 'וסביביו נשערה מאד', ולא כן המתים שאין המתים מצד שהם מתים עם השם יתברך. ואף כי הצדיקים בודאי עם השם יתברך תחת כסא כבודו, דבר זה כי הצדיקים אף במיתתם נקראו חיים, אבל בודאי כלל החיים מצד שהם חיים יש להם דביקות עם השם יתברך שהוא חי ולפיכך מקבלים ממנו הדין. כי דבר זה הוא ברור שכל אשר הוא קרוב אליו מקבל הדין תחילה, ולפיכך אמר 'והחיים לדון' והם יהיו החיים שהם עתה, או החיים שיהיו אחר התחיה, מ"מ מצד שהם חיים מקבלים הגזירה והדין.

ויש לפרש והחיים לדון היינו להנהיג אותם מה שהם צריכים, וזה נקרא משפט כמו (מלכים א' – ח' נ"ט) 'לעשות משפט עבדו' כי צריך דין על זה אם האדם הוא ראוי לדבר זה או אינו ראוי וזה שייך בחיים וזה נכון. אמנם מה שאמרו (עדיות פ"ב משנה י') משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש ושאר פושעים שהם נדונים בגיהנם. אינו דומה לזה כלל כי מה שאמר 'והחיים לדון' היינו שעיקר הדין הוא כאשר חי, אבל הרשעים שהם נדונים לא נגזר להם הדין אחר המיתה מן השם יתברך, רק בעת מותו נדון לגיהנם והנה העונש מקבלים לאחר מיתה אבל אין הדין עצמו לאחר מיתה, ולכך אמר 'והחיים לדון' כי החיים דן אותם השם יתברך דוקא. ודבר זה תבין מה שיום הדין הוא בר"ה כי הימים האלו להשם יתברך קירוב אל העולם כמו שארז"ל (ר"ה י"ח ע"א) 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב', כי קירבת השם יתברך אל העולם מביא הדין. ולפיכך מלך וצבור מלך נכנס קודם לדין כדכתיב 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל' והיינו דקאמר לאו אורח ארעא דמלכא למיקם מאבראי, כי המלך לפי מדרגתו ומעלתו הוא קרוב אל השם יתברך והקרוב הוא קודם לדין. מ"מ לפירוש אשר אמרנו כי הדין הזה היינו שהאדם נדון בכל שעה על כל הדברים אשר צריך לקיים אם ראוי הוא לכך, לא קשיא כי דין החיים תמיד ומשפט רשעים אינו כל שעה. (דרך חיים – פרק ד' משנה כ"ב).

הפוסט והחיים לדון הופיע ראשון בסידור מהר״ל

ואתה אל תאמר כי ר' יוסי סבירא ליה דאין האדם נדון בר"ה לגמרי, דא"כ יקשה לך הא דקאמר כמאן מצינן האידנא וכו', ואיך יתכן זה דהא אנו מתפללין בר"ה זה היום תחלת מעשיך וכו', וא"כ הקב"ה דן בר"ה. אלא אף רבי יוסי סובר דהקב"ה דן האדם בר"ה אלא שהוא דן את האדם בר"ה והדין בר"ה אינו רק כללי לא פרטי כל כך רק שהקב"ה גוזר עליו שיגיע לו בזו השנה המות, והדין הזה חתימתו ביום הכפורים, וכל יום דן אותו שזה היום הוא למיתה או לחיים, ואם הוא מתפלל הרי הוא מבטל הגזירה שנגזר עליו, ויכול לבטל הגזירה שנגזר בר"ה באופן זה, כי אחר שאין הדין בר"ה וגזירתו, רק כי הוא בן מות ולא בן מות לגמרי רק שהוא יהיה נדון עדיין לגמור גזירות היום, וכל יום הוא נדון גם כן. כלל הדבר כי בר"ה נדון, אבל אינו נגמר דין שודאי ימות, כי נשאר עדיין הדין לכל יום, ומכל מקום הדין בר"ה הוא כמעט שנוטה למיתה או לחיים רק שהוא נשאר קצת לדין היום, ואם לא יגזר דבר רע עליו כלל בר"ה רק הכל טוב זה יותר. טוב, כי אם ח"ו יגזור על האדם דבר רע הנה הוא כמעט שהגיע עד שערי מות, ולא נשאר רק גזירת ויום הדין.

ואל יקשה לך דאם כן מאי מקשה לימא מתניתין דלא כרבי דהא אפשר לאוקי מתניתין כרבי יוסי דהא רבי יוסי יכול להיות. אמתניתין וצריך לומר דהוא סובר כמתניתין, ואם כן לא קשיא מידי. דאין זה קשיא דרבי יוסי לא איירי בגזירת ר"ה ויום הכפורים וארבעה פרקים כלל ולא יתכן לאוקי מתניתין כרבי יוסי ורבי נתן, ואם היה סובר רבי יוסי ורבי נתן כתנא דידן היה חולק רבי יוסי ורבי נתן ארבי מאיר ורבי יהודה גם כן, דהא כמו שחולק בזה וסובר דאדם נדון בכל יום ופשוט הוא דסבירא ליה לרבי יוסי ולרבי נתן דאדם נדון בר"ה, רק כמו שאמרנו שסבורים שאין תכלית הדין בר"ה רק שישאר עוד לגמר דין של יום בר"ה וכמו שהתבאר למעלה.

ויש לך לדעת כי זה טעם ג"כ דרבי יוסי דפליג אדם נדון בכל יום משום דסבירא ליה דאין בר"ה הוא גמר דין לגמרי ונשאר עדיין לזה דהוא גמר דין של יום והוא נקרא תכלית הדין, ורבי נתן סבירא ליה דתכלית הדין הוא בכל רגע, וזה הפירוש הוא הפירוש של מעלה למבין, כי לעיל אמרנו כי טעמו דרבי יוסי מפני שהוא מעלת האדם ולמעלתו נדון בכל יום וכמו שנתבאר למעלה, וזהו בעצמו גורם למעלת האדם ולמדריגתו אין תכלית הדין בר"ה רק נשאר דבר פתוח והוא דין של כל יום, וכן לרבי נתן כל רגע ודין של כל יום הוא יותר גבוה מאוד ולרבי נתן יותר גבוה במדריגות הדין של כל רגע, ורבי יוסי סובר שאין זה דין רק עיוני בעלמא. (חדו"א ר"ה ע' ק-ק"ד).

הפוסט פסק הדין ניתן לשינוי? הופיע ראשון בסידור מהר״ל