ענין חמשה עינויים ביום הכיפורים
ביום הכיפורים צוה השם יתעלה למעט הגוף ולענות הנפש בחמשה עינויים, ואז אין הנפש מיושבת בגוף, והיא נבדלת לבדה לעצמה מסולקת מן הגופניות והוא כמו מלאך. ומפני כי יש לנפש חמשה שמות: נפש, רוח ונשמה, יחידה, חיה – נמצא שיש חמשה דברים בנפש, ולכך יש לה חמשה שמות לנפש, וכנגד זה חמשה עינויים למעט ולסלק הגופניות. כי הנשמה נקראת 'חיה' מפני שהיא חיה, וכנגד זה עינוי אכילה ושתיה והוא מיעוט החיות הגופני, ובזה אין הנפש מיושבת בגוף כאשר ימעט חיותו הגופני.
ואיסור תשמיש המיטה נגד שם 'יחידה', שהנשמה היא יחידה ועומדת בגוף, ראוי שיהיה אחדות לגוף כמו הנפש שהיא יחידה, ואין אחדות אלא על ידי תשמיש, שנאמר (בראשית ב, כד) 'והיו לבשר אחד'. ואחדות זה כאשר הוא מזדווג ומתחבר אל אשתו אז יש כאן אחדות לגוף, וכאשר יש כאן חיבור ואחדות עם אשתו אז הנפש שהיא יחידה מיושבת אצל הגוף, לכך כאשר ממעט תשמיש המיטה, הוא ממעט אחדות הגופני, ואז אין הנפש מתיישבת בגוף.
ואיסור רחיצה כנגד שם 'נשמה', על שם 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ, כז), שהנשמה היא מאירה כי היא הזיו והניצוץ אשר שופע מן השם יתעלה, וכאשר יש לגוף רחיצה שהיא מעדן הגוף עד שיש לו זיו אז הנשמה מתיישבת אצל הגוף. וכאשר ממעט את הגוף מן הרחיצה שהיא עידון הבשר אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שנקרא 'נשמה' על שם 'נר ה' נשמת אדם'.
ואיסור סיכה נגד שם 'נפש', שהיא נקראת נפש במה שהיא עומדת בעצמה, כי כן יבוא לשון 'נפש' על עצם הדבר. ומפני שהנשמה היא עצם עומדת בעצמה שאינה מקבלת שום דבר פחיתות וטומאה רק היא טהורה, כמו שאמרו חכמים ז"ל (ברכות ס ע"ב) נשמה שנתת בי טהורה, נגד זה הוא איסור סיכה, שהסיכה הוא מסלק הגוף מן הזוהמא ומן הפחיתות עד שהוא טהור ואז הנפש מיושבת אצל הגוף, ואם מענה האדם מן הסיכה אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שהיא נקראת 'נפש'.
ואיסור נעילת הסנדל הוא נגד מה שיש לנפש שם 'רוח', כי נקראת 'רוח' על שם שהנשמה עצם דק רוחני בלתי גשמי, ולכך נקראת בשם 'רוח', נושא ומגביה את האדם עד שהוא נושא את רגליו מן הארץ. וכן תמצא כי ענין הרוח שהוא נושא את אחר, כמו שכתוב (יחזקאל ג, יב), 'ותשאני רוח', 'ורוח ה' ישאך' (מלכים א' יח, יב), כי הרוח במה שהוא רוח מנושא מן הארץ, ולכך הוא נושא. וכאשר יש לגופו נעילת סנדל אז הוא מנושא מן הארץ, ואז מתיישבת הנפש אצל הגוף במה שנקרא 'רוח' על שהוא נבדל ומנושא מן הארץ, אבל כאשר אין לו נעילת סנדל ורגליו נוגפות בארץ ואינן מנושאות מן הארץ, אז אין הנפש מתיישבת בגוף מצד שם 'רוח' על שם שהיא עצם רוחני מנושא מן הארץ. וזה אמרם ז"ל (שבת קנב ע"א) דעל סוס – מלך, דמנעלים ברגליו – בר חורין, דלא הא ולא הא – דחפיר וקביר טב מיניה. ורוצה לומר כי מי שהוא מנושא מן הארץ עד שרוכב על סוס זהו מלך לפי שהוא מנושא לגמרי, ומי שיש לו מנעלים ברגליו שהוא מנושא שאינו הולך לגמרי על הארץ הוא בר חורין, רצה לומר כי לכל הפחות נחשב בר חורין שיש לו התנשאות במה שאין אחר משעבד בו. אבל לא הא ולא הא – דחפיר וקביר טב מיניה. כי בוודאי אשר חפיר וקביר הוא בארץ לגמרי אבל הוא שם בגופו, אבל זה בעוד רוחו בו אשר הרוח מנושא והוא הולך ברגליו על הארץ מתחבר לארץ עד שרגליו נוגפות בארץ – דחפיר וקביר טב מיניה.
אלו הם חמשה עינויים הכתובים בתורה, וכולם הם למעט את הגופניות מן הנשמה עד שהיא קדושה לגמרי מן הגוף כאשר ראוי אל הנשמה. וכן תמצא עוד כל מעשה יום הכיפורים הכל כדי לסלק ולמעט את הגוף, ולכך ביום הזה דוקא הותר לו לבוא לפני ולפנים. וזה, כי מקום קודש הקדשים הוא מקודש לגמרי מן הגשמי, ולכך הוא קודש קדשים ולא היה שם רק הארון אשר שם מונחים הלוחות והתורה השכלית, אשר אין לתורה שהיא שכלית שום ענין אל הגשמי, ואדרבה כאשר הגוף נחלש וכחו כלה ומתמעט אז השכל מתגבר, וזה ראייה כי אין לתורה השכלית חלק בגשמי כלל. (דרשות המהר"ל – דרוש לשבת תשובה.)
אודות המחבר
