והחיים לדון

ביאור המשנה באבות 'והחיים לדון' ומה הטעם יום הדין דווקא בראש השנה?

במשנה (אבות ד' כ"ד) הוא היה אומר, הילודים למות, והמתים להחיות, והחיים לדון. לידע להודיע ולהודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו. ומבאר רבינו - ואמר והחיים לדון, כלומר מצד שהם חיים השם יתברך דן אותם כי החיים יש להם קירוב אצל השם יברך שהוא אלהים חיים ומפני כך מקבלים מאתו יתברך דין, כי נאמר (תהלים נ' ג') 'וסביביו נשערה מאד', ולא כן המתים שאין המתים מצד שהם מתים עם השם יתברך. ואף כי הצדיקים בודאי עם השם יתברך תחת כסא כבודו, דבר זה כי הצדיקים אף במיתתם נקראו חיים, אבל בודאי כלל החיים מצד שהם חיים יש להם דביקות עם השם יתברך שהוא חי ולפיכך מקבלים ממנו הדין. כי דבר זה הוא ברור שכל אשר הוא קרוב אליו מקבל הדין תחילה, ולפיכך אמר 'והחיים לדון' והם יהיו החיים שהם עתה, או החיים שיהיו אחר התחיה, מ"מ מצד שהם חיים מקבלים הגזירה והדין.

ויש לפרש והחיים לדון היינו להנהיג אותם מה שהם צריכים, וזה נקרא משפט כמו (מלכים א' - ח' נ"ט) 'לעשות משפט עבדו' כי צריך דין על זה אם האדם הוא ראוי לדבר זה או אינו ראוי וזה שייך בחיים וזה נכון. אמנם מה שאמרו (עדיות פ"ב משנה י') משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש ושאר פושעים שהם נדונים בגיהנם. אינו דומה לזה כלל כי מה שאמר 'והחיים לדון' היינו שעיקר הדין הוא כאשר חי, אבל הרשעים שהם נדונים לא נגזר להם הדין אחר המיתה מן השם יתברך, רק בעת מותו נדון לגיהנם והנה העונש מקבלים לאחר מיתה אבל אין הדין עצמו לאחר מיתה, ולכך אמר 'והחיים לדון' כי החיים דן אותם השם יתברך דוקא. ודבר זה תבין מה שיום הדין הוא בר"ה כי הימים האלו להשם יתברך קירוב אל העולם כמו שארז"ל (ר"ה י"ח ע"א) 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב', כי קירבת השם יתברך אל העולם מביא הדין. ולפיכך מלך וצבור מלך נכנס קודם לדין כדכתיב 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל' והיינו דקאמר לאו אורח ארעא דמלכא למיקם מאבראי, כי המלך לפי מדרגתו ומעלתו הוא קרוב אל השם יתברך והקרוב הוא קודם לדין. מ"מ לפירוש אשר אמרנו כי הדין הזה היינו שהאדם נדון בכל שעה על כל הדברים אשר צריך לקיים אם ראוי הוא לכך, לא קשיא כי דין החיים תמיד ומשפט רשעים אינו כל שעה. (דרך חיים - פרק ד' משנה כ"ב).

אודות המחבר